לפני שלושה ימים מצאתי את עצמי יוצאת עם דמעות ממשרדו של אורטופד במכבי.
אחרי שסבלתי מכאבים בגב התחתון שכנראה קשורים ליציבה לא נכונה בעבודה, נשלחתי לצילום וחזרתי אליו כדי לבדוק את התוצאות.

"הכל נקי" הוא אמר "אני לא רואה שום בעיה עם הגב התחתון שלך"
"אוקיי, יופי… זה פשוט אומר שיש לי בעיה ביציבה?" שאלתי "כן, את עובדת בישיבה?" הוא שאל והנהנתי.
רגועה, כבר התכוננתי לצאת כי שמחתי שאין לי איזו פריצת דיסק או משהו נוראי אחר, זה רק עומס מישיבה ממושכת, עם קצת יוגה – אני יכולה להתמודד עם זה.
"אבל מה שאת צריכה לעשות זה לסגור את הפה" פתאום הוא אמר "מה?" הייתי בהלם, אני נוטה לא לייחס חשיבות למבנה גוף של אנשים ואני לא יודעת מה הולך בחיים שלו, אבל הרופא מולי הכפיל את מימדיי לפחות בשלוש אם לא יותר ולכן לא הבנתי למה דווקא זו הייתה בחירתהמילים שלו.
"אתה יודע כמה אני שוקלת?" שאלתי כיוון שידעתי שאין שום תיעוד של המשקל שלי בקופ"ח מהשנים האחרונות "לא, אבל אני רואה" מאוד מקצועי מצידו "מה אתה רואה?" זה רק הלך והדרדר, "אני רואה שאת חייבת ללמוד לסגור את הפה, להפסיק לאכול וגם ספורט אסור לך לעשות, לא במשקל שלך, רק לשחות מותר לך, בסביבות שבהן את חסרת משקל" לא האמנתי שאני שומעת את זה מרופא מומחה שעוד שילמתי אקסטרה כדי לבקר.

ידעתי שזה יהיה מיותר להצדיק את עצמי אבל זה היה חזק ממני, העילבון, היומרה, הרופא שנתן לי תחושה שאני שיקוץ, שהסתכל עליי כאילו הייתה לי נכות פיזית, כאילו אני איזה טנק ללא רגשות שיושב מולו בחדר.

"למרות הדיעה המיושנת שלך, רק אספר לך שאני שורדת גאה של הפרעות אכילה ויציבה מאוד במשקל ובמבנה הגוף שלי כבר די הרבה זמן…" הוא קטע אותי "מה? איזו הפרעת אכילה? על מה את מדברת?" כמובן שבחורה כמוני לא נראית כאילו אי פעם החסירה ארוחה, כמו גם אני מאמינה שיש לו אימג' מאוד ספציפי של חולות אנורקסיה ובולמיה וממש לא עמדתי בקריטריון "זה לא משנה, העניין הוא שזה לא אתי מצידך להציע לי מה לאכול ומה לא לאכול, אתה לא יודע מה ההסטוריה שלי, אתה לא יודע כמה ספורט אני עושה או לא עושה ואתה לא יודע בכלל כמה אני שוקלת, הצצת במקרה בהיסטוריית בדיקות הדם שלי?" שאלתי, כי ידעתי שזה ממש מולו.

בשלב הזה ראיתי שאני עולה לו על העצבים "אז אם את חולה באנורקסיה-" קטעתי אותו "אני לא" "לא משנה, אם היית חולה באנורקסיה אני לא יכול לייעץ לך שום דבר בקשר לתזונה אבל אני רק יכול להגיד לך שאסור לך לעשות ספורט, כי בסוף תהיי נכה" בשלב הזה כבר הבנתי שאין פה עם מי לדבר, שהאדם הזה מסתכל דרכי ולא רואה אותי, שהאדם הזה שזוכה לתואר הנכבד 'רופא' החליט מבלי לבחון שום נתון ורק על סמך מראה לשפוט אותי, לאסור עלי לאכול ולחזור בו אחרי שקלט כמה לא תקין מצידו לדבר ככה לפציאנטית ובסופו של דבר להמליץ לי המלצה לא מקצועית שלא מסתמכת על שום דבר.

אני לא זוכרת איך עניתי על המשפט האחרון בו הוא איים עליי שאהיה נכה אבל "תשתקי, עכשיו אני מדבר!" הייתה התגובה שלו ובשלב הזה כבר יצאתי מהחדר כשהוא עוד צועק לי מאחור "לכי לאורטופד אחר, אם הדיעה שלי מיושנת לך מדיי…" ואז הפסקתי לשמוע.

הדמעות שהציפו אותי בחדר שלו כבר התפרצו לחלוטין ברגע שיצאתי לאוויר הפתוח מחוץ למשרד, הלכתי כל כך מהר הבייתה כי לא רציתי לבכות ברחוב הומה אנשים וברגע שנכנסתי לדירה, קרסתי ובכיתי שעתיים.
בתוך כל הבכי ניסיתי להבין עם עצמי מה בדיוק כואב לי, מה הסיבה שאדם אחד ממש לא חשוב שלא אפגוש לעולם יותר ולא מהווה שום איפקט על החיים שלי בכלל, גורם לי לכזו תגובה רגשית חזקה.
ובסופו של דבר הבנתי שמה שהכאיב לי יותר מכל וריסק אותי לכמה שעות טובות של רגרסיה ושנאה עצמית זו ההבנה שזה לעולם לא יהיה מספיק ושכל כך הרבה אנשים חווים את זה כל יום ולא יודעים מה לעשות עם ההרגשה הזאת.
אני מדברת הרבה על הפריווילגיה שיש לי בחיים ועל העובדה שזכיתי בהמון יתרונות עליהם אני אסירת תודה כל יום ואחרי הרבה מאוד שנים של עבודה עצמית הצלחתי ללמד את עצמי לקבל את עצמי במאה אחוז ללא תנאים.
גם כשאני עולה קצת במשקל, גם כשאני מתחטבת, גם כשאני חולה, גם כשאני מרגישה יפה או מכוערת וכן, גם עם הספינה הזאת איתה קיבלתי לשוט בכוכב.
אבל גם לי לקח יומיים כדי להשתחרר מהתחושה הנוראית שהציפה אותי באותו משרד חנוק, התחושה המצלצלת שמזכירה שבשביל אנשים מסוימים – לא משנה כמה אתאמן, כמה אקרע את התחת בחדר כושר, כמה אשתדל עם התזונה שלי וכמה אנסה להיות אדם טוב גם בכל התהליך הזה – בשבילם תמיד אהיה פשוט – שמנה, שיקוץ, לא כמו שנועדתי להיות, כזאת שכנראה מאביסה את עצמה עד בחילה ולא הניפה משקולת או עלתה על הליכון בחייה.

והאמת? ההתלבטות הכי גדולה הייתה לגבי הכתיבה של הפוסט הזה. האם לדבר על החוויות השליליות שלי נחשב חיובי או לא? האם זה מקדם אותנו לשיח יותר הוגן, פתוח ומכיל? או שזה פשוט מצייר אותי כדמות בכיינית שלא יודעת להקשיב לגורמי סמכות כשאומרים לה מה לעשות?

האם מישהו אחר בסיטואציה שבה הייתי היה מגיב אחרת? שותק? האם יכול להיות שהרופא הזה אמר גם לנשים אחרות לסתום את הפה ואולי גרם בעקיפין להתפרצות של הפרעת אכילה כמו שקרה לי בגיל 8? האם הייתה לי אחריות מוסרית לשים אותו במקום או שהייתי צריכה לצאת משם בשקט ולנער את מה שהוא אומר?

והכי חשוב, האם הוא צודק ומישהי "בגודל שלי" צריכה להפסיק את כל הפעילויות הגופניות לאלתר כיוון שהיא גדולה מדיי ואם לי אסור, אז מה הוא אומר לנשים שגדולות ממני, שיפסיקו לחיות?

יש עוד הרבה עבודה לעשות בחברה שלנו ואני רחוקה להיות מזו שתניע כאן משהו כי מאה האנשים שאולי ייחשפו לפוסט הזה, עד כמה שאשמח שיקראו, לא כל כך יכולים לעשות שינוי גדול אבל אני רק יכולה לקוות שעוד אנשים כמוני במקומות אחרים, עם יותר חשיפה, יבינו כמה כל מילה משנה וכמה שיח חיובי על דימוי גוף יכול להוביל מהפכה שלמה.

BeFunky Collage2.jpg

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s