עמדתי בתא מדידה צפוף וקצת מחניק ומדדתי חולצה צמודה בצבע כסוף. הבד שלה לא נמתח וכשהיא עברה מעל החזה שלי הייתי צריכה למתוח אותה מטה כמו גומיה. בחנתי את עצמי במראה והתלבטתי אם אלבש אותה בחוץ או אם כדאי להשאיר אותה על הקולב בחנות ופתאום שמעתי בקול מעומעם מתא המדידה הצמוד "תמדדי את הביקיני" הקול הנשי והצעיר שבקע נשמע לי כמו קול של נערה בת 16 לכל היותר אבל לא יכלתי להיות בטוחה. "אני לא יכולה, יש לי בטן" ענתה לה נערה אחרת ולבי נכמר.

כמו מן התקף נוסטלגיה נזכרתי בעצמי בגיל 20, כמעט עשור אחורה, הולכת לחנות בגדים קטנה בעיר ומבקשת למדוד בגדי ים. הייתי במשקל הכי נמוך שלי בחיי הבוגרים, שמרתי על התזונה הבריאה ביותר שיכלתי במשך שנתיים, עשיתי ספורט בממוצע של ארבע פעמים בשבוע, כמעט כמו ספורטאית וכשיצאתי מהחנות היה בשקית בגד ים בצבע לבן עם נקודות שחורות, הוא תפקד כמו ביקיני מאחור ושלם מקדימה והסתיר למעשה את כל הבטן שלי.

מיד אחרי חנות בגדי הים ניגשתי לחנות אחרת וקניתי מכנסי בגד ים של גבר בצבע לבן, במשך שנתיים כך שחיתי. בבגד ים ומכנסי בגד ים של גבר. כי הייתי משוכנעת שאני לא יכולה להראות בציבור את הבטן או הירכיים שלי, הייתי משוכנעת שאהיה מקור ללעג חברתי ולמעשה, אף אחד לא אמר לי אחרת.

כשיצאתי מהתא גם שתי הנערות יצאו מהתא ליד, שתיהן נראו לי רזות למדיי אבל ממרומי גיל 30 וישבן במידה 44, כמעט כולם נראים לי רזים למדיי, במיוחד נערות. רציתי לגשת אליהן ולהגיד שהן יכולות ללבוש כל מה שהן רוצות אבל אז נזכרתי כמה אני לא אוהבת שאנשים זרים ניגשים אליי ומספקים לי עיצות לחיים אז פשוט יצאתי החוצה. בהליכה שלי חזרה הבייתה חשבתי על ההבדל בין מסוגלות ויכולת. איך הטמענו לעצמנו בראש, אני בת ה-20 והנערה בת ה-16, שאנחנו לא יכולות לעשות משהו רק על סמך מראה חיצוני.

"טכנית" חשבתי לעצמי "אני יכולה לעשות הכל". וכך נכנסתי למנטרה של כ-20 דקות (הזמן שלקח לי ללכת הבייתה) וחזרתי שוב ושוב על כל הדברים שאני יכולה לעשות וחשבתי על הדברים שאני לא מסוגלת. "אני לא מסוגלת לרוץ הרבה זמן ברצף בגלל האסטמה וגם בגלל שברי המאמץ" היה הדבר הראשון שעלה לי לראש כי זה תסכל אותי כל החיים, כבר מגיל קטן כשלא יכלתי לעמוד בקצב של הילדים האחרים והייתי צריכה להסתובב עם משאף מביך ולהשתרך מאחורי כולם בסיבובים של שיעור הספורט.

"אבל את יכולה להחליק על הקרח!" החלק האופטימי בראשי הזכיר לי "את יכולה לרכוב על אופניים המון המון זמן, את יכולה ללכת 17 ק"מ ביום וגם 20 ויותר אם תרצי, את יכולה לרכוב על רולרבליידס כמעט כמו רוכבת מקצועית, את יכולה לשחות בנהר ובבריכה ובים ובכנרת, את יכולה לעשות יוגה ואפילו להניח את כף הרגל מאחורי הראש, את יכולה להרים משקולות ואת יכולה להרים ריהוט כשחברים עוברים דירה או מזוודה באובר ווייט אחרי טיסה רוויית שופינג, את יכולה לחצות מדינות ולטייל בהרים ואת יכולה לרקוד במשך שעות במסיבה בלי לשתות בכלל, רק להנות, את יכולה…"

את יכולה.png

עצרתי את השוונג של היכולת, אני יודעת שאני יכולה הכל, למעשה אף פעם לא הרגשתי שיש הרבה דברים שאני לא יכולה, הבאתי את הגוף שלי לגבול היכולות שלו כשעבדתי בעגלות, 13 שעות על הרגליים, 6 ימים בשבוע ועשיתי סחורה בין לבין.

עם זאת, יש כל כך הרבה דברים שלא עשיתי בחיים למרות שהייתי מסוגלת אבל שכנעתי את עצמי שמישהי בגודל שלי לא יכולה, עד כדי כך שהגבלתי את העשייה שלי לגבולות מאוד ברורים ומסוימים שאותם מותר לי לעשות חברתית מבלי שילעגו לי כמו לרקוד על הבר או לשחק כדורעף על החוף או בכלל ללכת למסיבת בריכה עם בגד ים או חודשיים וחצי שביליתי במחנה קיץ במיסיסיפי כשהיה בחוץ חם ברמות היסטריות אבל לבשתי ג'ינס, טייץ וחולצות טי שרט גדולות עליי בכמה מידות במקום גופייה ושורטס כמו כל שאר שוהי המחנה ולא נדבר על השנים שביליתי בפורטו ריקו בלי ללבוש בגד ים ולהנות מהחוף.

"את יכולה הכל" רציתי לרוץ חזרה לחנות ולמצוא את הבחורה הזאת בת ה-16 ולצעוק לה והתחרטתי פתאום שלא מצאתי דרך להגיד לה בחנות בלי להביך אותה שהיא יכולה הכל, שזה לא משנה אם היא רזה או לא ושלא תיתן לזה לעצור אותה מלעשות כל דבר שהיא תרצה לעשות בחיים.

ואז פתאום הבנתי איך ביליתי אחוז משמעותי בחיים שלי בהתקפלות למסרים אדיאולוגיים של תרבות בעלת נטייה חדה לכיוון ספציפי, כזה שלא מועיל לי כאדם, שמגביל אותי ומעוות את המציאות של החיים שלי.
בעוד שההתנגדות המהותית אליי ואל התכנים שאני מייצרת נובעים מתוך אנשים שמדברים בסיסמאות על "בריאות ומגפת השמנה" קיימת כאן מגיפה אחרת לחלוטין של נשים וילדות שבוחרות לא לעשות דברים כי הן שוכנעו שהן לא יכולות וכדי שהדיון יהיה מהותי ובאמת ישנה משהו, צריך להשוות את זה כמעט לכל תפיסה חברתית מגבילה אחרת.

אז אני יכולה. וגם את יכולה. וגם את. וגם אתה. וגם אתם. ואתן. והן.

אם את קוראת הטקסט ומתחילה להזכר בכל הרגעים שבהן סיננת "אבל אני לא יכולה" בגלל האופן שבו את נראית או האופן שבו את חושבת שהחברה תופסת אותך. את יכולה. את יכולה לאכול את הדבר הטעים הזה במסעדה מול אנשים אחרים, את יכולה ללכת לחדר כושר עם טייץ או גוזייה למרות המבטים, את יכולה ללבוש את השמלה הזאת ולא 'חייבת' מחטב, את יכולה ללכת לים עם איזה בגד ים שאת רוצה, את יכולה לעשות את המסלול הזה או את הצניחה החופשית או ללכת למסיבת הבריכה, את יכולה לגשת לבחור החתיך במועדון ולהציג את עצמך, את יכולה להתגייס לתפקיד הזה שרצית כל כך אבל פחדת שיצחקו עלייך, את יכולה לאהוב את עצמך, זה מותר ורצוי וזה לא נרקיסיסטי וזה לא אגואיסטי, את יכולה להגשים את עצמך פיזית ונפשית גם אם כל האנשים סביבך לא מפסיקים לדבר על הדרך שבה את נראית, גם אם את רזה, שמנה, גבוהה, נמוכה ולא משנה בכלל. את יכולה לפרוץ את הגבולות של מה שאת חושבת שמותר לך לעשות כי מישהו פעם הציב סטנדרט חברתי שהיה נוח לאינטרסים שלו.

את יכולה לחשוב אחרת ממה שנראה לך שכולם סביבך חושבים, זה בסדר, אני עושה את זה המון שנים ושרדתי לספר, תבקרי כל דבר שנראה לך לא הגיוני ומובן מאליו ואל תתני לאף אחד להגיד לך שאת לא יכולה.

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s